לעיתים קרובות כשאנחנו מרגישות תקועות, חסרות השראה או מתוסכלות מהגוף שלנו הפתרון הוא: לצאת קניות. לקנות כמה פריטים מרימים שיגרמו לנו להרגיש שיש מה ללבוש. סבבה - לפעמים זה באמת הצורך, ואם נקנה נכון זה גם יהיה פתרון לטווח הארוך. אבל.. מה קורה כשאנחנו קונות וקונות?
עומס, בלאגן, חולצות מגולגלות בחלק האחורי של הארון, מכנסיים ששכחנו שיש לנו ואנחנו פתאום מגלות.
יש לנו שפע אבל מרוב עומס ויזואלי אנחנו לא מצליחות לקבל החלטות, להבין מה מתאים למה, לחשוב על דרכים חדשות להשתמש במה שיש. ולעיתים קרובות העומס הוא גם רגשי – המכנסיים שלא עולים ושמרנו, החולצה שאנחנו לא מספיק מגניבות כדי ללבוש...
אחרי שאני עושה סדר עם לקוחות, לפני שפריט אחד חדש נכנס לארון, אני מקבלת הודעות –
"וואו רתם, פתאום יש לי מה ללבוש!"
זה קאונטר-אינטואטיבי, אבל זה מדהים מה הוצאה של כמה פריטים יכולה לעשות.
עכשיו, אני לא מעריצה גדולה של לעשות "פסח" בארון ולהעיף את כל מה שלא מתאים לתרומה.
אולי בגלל שאני מגיעה מרקע של פסיכולוגיה זה דפוס שנראה לי קצת בולמי – לרוקן, להיטהר. בפועל המהות היא לפנות מקום לעוד סבב קניות.
אם אתן מחפשות פתרון בר קיימא אני מציעה שהפוקוס יהיה על לתת לפריטים שכן עובדים את הבמה, את המקום. תודאו שהמדפים והקולבים שנמצאים בהישג ידכן מכילים רק עד כמה עשרות פריטים, כאלה שאתן נהנות ללבוש ביום יום ומתאימים לשגרה. שיהיה להם מקום לנשום, יהיה לכן מקום לחשוב.
זה ההבדל בין ביגודית עמוסה לבין חנות בוטיק, והוא יכול לקרות גם אצלכן בארון.
מה שלא? חלק נעביר לחברות ולתרומה, אבל חלק – תשמרו באחסון. תשאירו לכן אופציות, אל תעשו הקרבות קשות.
זה נכון כלכלית (לא ליצור הכרח, לתת לנו זמן לחשוב ולחפש את הפריט הנכון) וגם רגשית (לא להיפרד מאני דמיוני שאני לא עכשיו אבל אולי אני רוצה להיות).