משנה מקום, משנה סטייל?

גם שאתן הייתן בתיכון להגיד על מישהי שהיא "מושפעת" היה עלבון?

חשבתי על זה עכשיו בהקשר של המעבר דירה.

זה התחיל מתהיה על עתיד המגפיים הלבנים האהובים שלי. האם אשתמש בהם בסביבה החדשה והפסטורלית? א. שבילי כורכר, בוץ וכו'... אבל, מהותי יותר - המחשבה על מושב החזירה אותי לתיכון. האופנה המובהקת בסביבה שלי הייתה סנדלי שורש וחולצות גזורות. אפילו המורות (!) הסתכלו עקום על המנומר שאימצתי, ואז על ג'קט האופנוענים דמוי העור. העיסוק במראה ובאופנה נחשב רדוד, ולפעמים הרגשתי שהוא כמו מספר עלי את האמת - אני אדם שטחי. אכפת לי מהקנקן יותר מידי.

בסוף, סביב המיונים לשנת שירות, קניתי סנדלי שורש. סיימתי את יב' כשאני נראת כמו אחרונת המשגבנקיות (תמונה 2).

בשירות במרכז הארץ שבה הלגיטימציה להתעסק במראה ופתאום הייתה גם הרבה השראה. אז התעסקתי, ורציתי למצוא את הסגנון האישי שלי, הבלתי תלוי.

היום אני יודעת שזה פשוט שטויות. כולנו תלויות ומושפעות. ברמה הפרקטית - ממה שזמין , תנאי הסביבה וכו' וברמה האישית - עם כל הפרוגרסיה, אנחנו עדיין יצורים עדריים בדנ"א - מתוכנתים להסתגל, להיות מודעים למה אנשים חושבים עלינו, לרצות להדמות.

וזה גם יפה, נכון? אני אוהבת שהבגדים שלנו מספרים עלינו משהו - מאיפה באנו, איפה אנחנו חיות. הסגנון שלי היום תל אביבי למדיי, אבל הוא הושפע ומושפע מכ"כ הרבה דברים - הילדות שלי, טיולים, אופנות, שינויים בגוף... גמיש ונושם. אני חושבת שסגנון אישי זה בעיקר לדעת לקחת את הכל ולעשות מהמיש מש משהו טוב שמתאים לעכשיו - לגוף, לזמן, למקום.

כשאני כותבת את זה עולה לי תמונה של סבתא שלי (ז"ל) שנראתה ניו יורקרית גם כשהיא אכלה בחדר אוכל בקיבוץ. עם השרשרת הגדולה והגולף השחור. ובכל זאת, מעולם לא היה איפור הנעליים היו נעלי נוחות ישראליות, קצת משם וקצת מפה. מושפעת שכזאת.