מה את מרגישה כשאת מביטה במראה?
אתמול אחרי הרדמה שלישית, יצאתי על קצות האצבעות מהחדר של קוטן ובהיתי בדמות שנשקפה מולי במראה במסדרון. הגולגול שהיה פעם במרכז הקודקוד נזל עד אוזן ימין, החולצה מלאה כתמי בננה ופליטות, העייפות ניכרת בעיגולים מתחת לעיניים... אבל היי, אני אוהבת את מה שאני רואה.
אני אוהבת להיות לבושה. תמיד אהבתי, לא תמיד ידעתי איך. בגדים לגמרי היו חלק מהתהליך שלי לשלום עם הגוף, וגם שעברנו את הגשר הזה עדיין יש ללבוש רכיב אמוציונלי מבחינתי, של להרגיש שיש לי Kick בשגרה העמוסה. עכשיו זה בכלל מאתגר. עם כל החיבה שלי לאופנה, לפעמים אין לי זמן להתעסק - אני רוצה לגשת לארון ופשוט לשלוף משהו שיעבוד, משהו שאפשר ללכלך בננה וגם יגרום לי להרגיש טוב. יש חיה כזו? יש.
המתכון לא סודי, אני מספרת עליו לכל מי שמוכן להקשיב: להיות מחוברת לצרכים שלך, לחשוב על המלתחה כקולקציה ולקנות מדויק.
עם זאת, יש פער בין הרעיון לפרקטיקה. נגיד הצלחת להגדיר את הצרכים, איך יודעים מה לקנות? מסתכלים על בד את אומרת, גזרה? צבע? אבל מה עם אם לא מוצאים בחנות משהו מתאים? או מוצאים יושב טוב על הגןף? איך בכלל יודעים מה מתאים לגוף שלי? ומאיפה האומץ להתלבש אחרת?
האמת היא שזה לא פשוט להרכיב מלתחה פונקציונלית מלאת שיק, אבל זה אפשרי. הבעיה המרכזית לדעתי היא למצוא את הזמן, ולאמץ את הכלים שיעזרו לך לבחור.
כלים זה פה, בעמוד, ביעוץ אישי או בסדנאות שלי - אבל זמן, זה עליכן!
אם תשאלו אותי, שווה להשקיע את השעות בהרכבת מלתחה כדי לחייך קצת כל פעם כשאת עוברת ליד המראה.